את הצמח הזה נדיר לראות במצב של גדילה או פריחה, שכן עונת פריחתו קצרה והוא מתייבש במהירות ומת (!). לאחר התייבשו, נסגרים הגבעולים המתייבשים כאגרוף קצוץ, ומגינים על הזרעים המכונסים בהלקטיהם. רק בהגיע גשם המרטיב את הגבעולים היבשים, נפתחים הגבעולים וחושפים את הזרעים להרטבה על ידי הגשם. זרעים מעטים משתחררים ונובטים בסביבתו הקרובה של הצמח המת. בעונות הבאות ימשיכו להתפזר זרעי שושנת יריחו כל עוד ישארו על הצמח היבש. זהו מנגנון של "שעון גשם", שהנוצרים רואים בו סמל לתחייתו של ישו, ולכן נמכרים הצמחים היבשים בחנויות מזכרות. אין לבלבל בין הצמח לבין מחלת עור הנקראת בשם זה.

דבורנית זו, אשר נראית דומה יותר לדבורה מאשר אחרות, נמנית על משפחת סחלביים, שמבנה הפרח שלהן מדמה צורת דבורה. לדמיון החיצוני הזה מתלווה גם ריח אופייני, המשמש פרומון (חומר כימי המשפיע על בעלי חיים), המושך אילו את זכרי הדבורה כדי "להזדווג" עם הפרח, תרמית ידועה לשמצה בעולם הטבע. זכר הדבורה נעמד על השפית הרחבה שדגם צבעוני "מצויר" על פניה, מכניס ראשו אל פנים הפרח ואגב כך נצמדים אל גבו האבקיות, חלק המכיל את גרגרי האבקה של הצמח. הזכר המרחף לעבר פרחים אחרים מאותו מין, מפרה את פרחיו.

הרנוג השיטים הוא צמח טפיל ממשפחת הרנוגיים, הגדל על גבי עץ השיטה ועצים שכנים לה. זרעיו המופצים על ידי ציפורים, נובטים על גבי גזע העץ הפונדקאי, והנבט שולח שורש אל תוך הגזע של העץ, ויונק ממימיו. להבדיל מטפילים מושלמים, היונקים מזון מהפונדקאי, ההרנוג לוקח רק מים, ומייצר בעצמו את מזונו בתהליך הפוטוסינתזה. הפרח האדום מייצר צוף, המושך אליו חרקים וציפורים (בעיקר צופית). פירותיו הדביקים מאד נדבקים למקורי הציפורים, שכדי להפטר מהם מחככים מקורם בעצים סמוכים ובכך מפיצים את הזרעים. גדל לאורך הערבה ובקעת ים המלח. בן משפחתו, דבקון הזית, נטפל לעצי זית ושקד באזורי המרכז.

העץ הוא ממשפחת מורינגיים. בעל מספר גזעים המתנשא לגובה של עד 8 מטרים. קליפת לבנה בבסיס הגזע (ומכאן שם הצמח בערבית אלבן - הלבן)., וכהה בחלקו העליון. פרחי המורינגה ורודים וגדולים ובכך שונים משאר פרחי העצים הגדלים במדבר. הפרי – תרמיל מוארך, הנושא זרעים גדולים וקשים. הענפים הצעירים משתלשלים כלפי מטה, הם ירוקים ונושאים בעיקר תפקיד ההטמעה. בשנה גשומה צומחים באביב עלים מורכבים אשר עלעליהם נושרים ואת תפקיד ההטמעה ממלאות הפטוטרות, הדומות לענפי רותם, מכאן שם המין – מורינגה רתמית.

נורית אסיה נמנית על אותה משפחה כמו הכלנית, ולא מעטים מתקשים להבדיל בין הכלנית לנורית אסיה, שצבעה אדום והיא מופיעה לרוב לאחר שהכלנית כבר גמרה לפרוח. לנורית זאת יש גם וריאנט צהוב המופיע לעתים בסמיכות לאדומה. אגב, הנוריות התרבותיות, מרובות עלי הכותרת, פותחו רובן מנורית זאת.

רקפת - זהו אחד מהיפים בפרחי הארץ. פורח בתחילת החורף בכל האזורים הלא-מדבריים, ביערות ובנופי סלעים. הפרח נמנה על משפחת הרקפתיים. קל לזהותו בשל היות הפרח הפוך מהמקובל - גבעול הפרח מחובר אליו מלמעלה (עלי הכותרת כפופים לאחור). הצמח בעל פקעת. הוא רב-שנתי, גדילתו איטית והוא אסור בקטיפה.
מקורבת לו הרקפת היוונית, הקטנה יותר והנדירה. היא צומחת במרומי הגליל ובחרמון.

עץ-שיח טרופי הנפוץ בסוואנות של מזרח אפריקה, וגדל בארץ בנאות מדבר.
הפריחה ירקרקת והפירות כדוריים, אדמדמים ועסיסיים והם מאכל תאווה לציפורים.
קצות גבעוליו הסיביים משמשים לשבטי אפריקה כמברשות שינים.
אגדה בדואית מספרת, שמוחמד נטע את הצמח בכל מקום ששלח אליו את מאמיניו, למען תשמר בריאותם. בהודו נאכלים קצות הענפים והעלים כסלט חריף וזרעי הצמח משמשים תחליף לחרדל.

יחנוק המדבר הוא צמח מדברי טפיל, הניכר בהעדר מוחלט של עלים ירוקים. שורשיו נטפלים לשורשי צמחים אחרים, מה0ם הוא יונק את מזונו. הפריחה היא תפרחת צפופה של פרחים צהובים, דמויי-לוע-ארי. קרוביו הם העלקת, הגדלה באזורי המרכז, ויחנוק המלחות, שגוון פרחיהם נוטה לסגול.

העדעד הוא צמח רב-שנתי, בן משפחת עפריתיים, ששמו העממי הוא "פרחי אלמוות" (זה גם פשר שמו עדעד) מהסיבה הפשוטה, שהפרח הלבן שהוא קצר ימים, יושב בתוך גביע כחול-סגול, שצבעו משתמר לאורך ימים, ונראה כאילו הוא חי לעד. גדל בעיקר על גבעות הכורכר של עמק החוף הים-תיכוני. צמח מוגן, שמאמצים נעשים לשמרו. ממנו פותח העדעד התרבותי.

אהך מגושם הוא צמח חד-שנתי בעל גבעולים בשרניים ומלאים במים. גדל על קרקע מלחה במדבר ואוגר מים - המים שניתן לסחוט מנו תפלים ואף מלוחים. המוהל שלו משמש ליצור סבון, וזרעי הפרח הלבן, לאחר התייבשו נטחנים על ידי הבדואים ומוספים ללחמם. כ"שעוני גשם" אחרים, נביטת הזרעים מותנית במשטר מים מתאים, והזרעים מתחלקים לכמה עונות. צמח של אזורים צחיחים בנגב.

את צורת הצמחים היבשתיים מדרגים על פי צורתם ואורח חייהם לחד-שנתיים, המתים לאחר הפריחה ורב-שנתיים, לשיחים, שאורך חלקיהם המעוצים (גזעים) הוא בין 50-400 ס"מ, לבני-שיח, שחלקיהם המעוצים קטנים מ-50 ס"מ, לרב-שנתיים עשבוניים, המתייבשים בתום עונת הפריחה, אך מתחדשים בעונה הבאה.
הגדרות נוספות לצורות הצמיחה והפריחה אפשר למצוא בסידרת הספרים "מדריך פרחי הבר בישראל" בהוצאת "כתר", שממנה נלקחו הגדרות אלה.

זהו פרח צהוב קטן ממשפחת לועניתיים. שם המשפחה מרמז על תכונה מעניינת של הפרחים, שכותרתם מסודרת כלוע של חיה, שהחרק הבא למצוץ את הצוף, ונעמד על השפה התחתונה של הכותרת ובכובד משקלו פותח את הפתח ומאפשר לחרק בגודל המתאים להכנס ובאותה הזדמנות להתלכלך באבקה, ובמעברו לפרח הבא הוא מפרה אותו. לפרח המיוחד במינו צינור ארוך ואטום שבו נאגר הצוף. בשל שקיפותו אפשר לראות את נוזל הצוף בתמונה. פרח מדברי. בעבר נהגו לכנותו פשתנית, אך לאחרונה שונה שמו לקיקסיה.

חבצלת החוף הוא צמח ממשפחת הנרקיסים. בעל פרחים לבנים מרשימים, הפורח בקיץ ובסתיו על גבעות הכורכר והחול שאינו נודד בקרבת החוף הים-תיכוני. עליו מוארכים, דמויי סרגל, המסתלסלים לפעמים. הפרחים הגדולים, דמויי פעמון, נפתחים לפנות ערב ונובלים למחרת. הצמח נמצא בסכנת הכחדה, ואין לקטוף את הפרחים. בנגב גדלה חבצלת הנגב, הקטנה יותר.

פריחת השקד, בשלהי החורף (ט"ו בשבט), הפכה אותו לסמל לבוא האביב. הוא נמנה עם משפחת הורדיים - שבה הורד, האגס, התפוח, הפטל ועוד. עלי הכותרת לבנים בגוון ורדרד, ומרכזו חום-אדמדם כהה. בעוד העץ בשלכת, בטרם יצמחו לו העלים חדשים, מתכסה העץ בפריחה צפופה.

האלון המצוי הוא העץ הנפוץ ביותר בין עצי החורש הטבעי באיזור הים-תיכוני של ארץ ישראל. להבדיל מעצי אלון אחרים, הוא איננו עובר שלכת בחורף, ופירותיו, הנקראים בלוטים, נאכלים על ידי הצאן. הוא נמנה על משפחת האלונים שאליה משתייכים גם הערמונים שאינם גדלים בארץ. הפרחים ירקרקים וקטניים, מתוך הפרחים הנקביים צומח הבלוט, כשהוא מוקף בספלול דמוי ספל קטן עטוף בקשקשים-קוצניים.

הכוכב הריחני הוא צמח צהוב-כתום ממשפחת המורכבים (בעלי תפרחת המכילה פרחים רבים שלה צורת פרח) הגדל בנחלים יבשים במדבר. עליו רעננים ונודפים ריח חזק, המזכיר לרבים את ריחו של אפרסק. פורח בחורף, לרוב לאחר שטפון או הרטבה מסיבית (ראה גם את כוכב ננסי, ניסנית ועוד).

ערף המדבר הוא עץ ירוק עד ממשפחת זיפניים. עליו גדולים ורחבים ודמויי ביצה. הפרח לבנבן והפרי כתום – אדמדם ודביק. טעמו מתקתק. בעבר נהגו להכין מהפרי דבק שנמרח על מקלות כדי לצוד ציפורים קטנות שהתיישבו עליהם. הערף גדל באזורים הטרופיים של אפריקה ודרום מערב אסיה. בארץ גדל בבקעת ים המלח.

רותם המדבר הוא שיח הנפוץ באזורי המדבר ועל חולות החוף של ארץ ישראל. ניכר בגבעוליו שהם כמעט חסרי עלים בעונה היבשה, לחיסכון במים. על שמו נקראת תכונה זו רותמיות. פרחיו הלבנים עם עלי גביע סגולים.נמנה עם משפחת פרפרניים (לעלי הכותרת צורת פרפר). פורח בסוף החורף, לרוב בשפע רב של פרחים.

הסביון הוא צמח חד-שנתי הנמנה על משפחת המורכבים (בעלי תפרחת המכילה פרחים רבים שלה צורת פרח). צבעו צהוב. כמה מינים, שהנפוץ באזור הים-תיכוני הוא סביון אביבי, ששמו מלמד שהוא פורח באביב. זרעיו מצויידים בציצת שיער לבנה (מכאן השם "סביון") היוצרת מעין סוכך, המאפשר לזרע לרחף ברוח להגיע למרחק ניכר מצמח האם, ולנבוט שם. במדבר והערבה נפוץ לאחר שטפון הפרח סביון הערבות.

איך לזהות בן חצב יקינטוני?ֿ

צמח רב-שנתי ממשפחת השושניים, הפורח בחורף בבתות ובחורשים במרכז וצפון הארץ דמיונו השטחי לחצב בא לידי ביטוי בשם הסוג, וצורת וצבע הפרח הסגול מזכיר את היקינטון. גבעול הפריחה הארוך מכיל פרחים סגורים בקצהו העליון ופתוחים בתחתיתו.

טוריים מדבריים הם צמח חד-שנתי ממשפחת המצליבים. צומח באזורי הנגב ודרום הערבה. הפרח סגול בעל ארבעה עלי כותרת. נובט אחרי הגשם או שטפון, ופורח בתוך שבועות ספורים, גם כשהצמח צימח 3-4 עלים. בן-משפחתו, טוריים זיפניים, הוא בעל פרח צהוב.