דבורנית זו, אשר נראית דומה יותר לדבורה מאשר אחרות, נמנית על משפחת סחלביים, שמבנה הפרח שלהן מדמה צורת דבורה. לדמיון החיצוני הזה מתלווה גם ריח אופייני, המשמש פרומון (חומר כימי המשפיע על בעלי חיים), המושך אילו את זכרי הדבורה כדי "להזדווג" עם הפרח, תרמית ידועה לשמצה בעולם הטבע. זכר הדבורה נעמד על השפית הרחבה שדגם צבעוני "מצויר" על פניה, מכניס ראשו אל פנים הפרח ואגב כך נצמדים אל גבו האבקיות, חלק המכיל את גרגרי האבקה של הצמח. הזכר המרחף לעבר פרחים אחרים מאותו מין, מפרה את פרחיו.

כוכב ננסי הוא צמח חד-שנתי צהוב קטנטן ממשפחת המורכבים (בעלי תפרחת המכילה פרחים רבים שלה צורת פרח) הגדל בנחלים יבשים במדבר. נובט אחרי הגשמים, מצמיח כמה עלים מאורכים, ועד מהרה פורח, ואחרי הפריחה, נוטים עלי המעטפה להסגר והצמח מתייבש ושומר על הזרעים עד לבוא הגשם. הרטיבות מפשקת את המעטפת ומשחררת את הזרעים (הבוטנאים מכנים תכונה זו "שעון גשם"). לרוב מוצאים אותו בצורתו היבשה, ואפשר להרטיבו שוב ושוב (הנוצרים רואים בפרח היבש סמליות לתחייתו של ישו הנוצרי). גדל בנגב הדרומי ולאורך הערבה. (ראה גם כוכב ריחני ודומיו).

את הצמח הזה נדיר לראות במצב של גדילה או פריחה, שכן עונת פריחתו קצרה והוא מתייבש במהירות ומת (!). לאחר התייבשו, נסגרים הגבעולים המתייבשים כאגרוף קצוץ, ומגינים על הזרעים המכונסים בהלקטיהם. רק בהגיע גשם המרטיב את הגבעולים היבשים, נפתחים הגבעולים וחושפים את הזרעים להרטבה על ידי הגשם. זרעים מעטים משתחררים ונובטים בסביבתו הקרובה של הצמח המת. בעונות הבאות ימשיכו להתפזר זרעי שושנת יריחו כל עוד ישארו על הצמח היבש. זהו מנגנון של "שעון גשם", שהנוצרים רואים בו סמל לתחייתו של ישו, ולכן נמכרים הצמחים היבשים בחנויות מזכרות. אין לבלבל בין הצמח לבין מחלת עור הנקראת בשם זה.

העץ הוא ממשפחת מורינגיים. בעל מספר גזעים המתנשא לגובה של עד 8 מטרים. קליפת לבנה בבסיס הגזע (ומכאן שם הצמח בערבית אלבן - הלבן)., וכהה בחלקו העליון. פרחי המורינגה ורודים וגדולים ובכך שונים משאר פרחי העצים הגדלים במדבר. הפרי – תרמיל מוארך, הנושא זרעים גדולים וקשים. הענפים הצעירים משתלשלים כלפי מטה, הם ירוקים ונושאים בעיקר תפקיד ההטמעה. בשנה גשומה צומחים באביב עלים מורכבים אשר עלעליהם נושרים ואת תפקיד ההטמעה ממלאות הפטוטרות, הדומות לענפי רותם, מכאן שם המין – מורינגה רתמית.

עץ הבאובב הוא סמלה של אפריקה. עצים אלה מאריכי ימים עד אלף שנים. כשהעץ בשלכת נראים ענפיו כמערכת שורשים המזדקרת מהקרקע. אגדה מספרת כי האל כעס על העץ, עקר אותו ושתל שוב כשראשו באדמה. באפריקה, בחודש אוקטובר פורח העץ בפרחים גדולים ולבנים שפורחים יממה. העץ משמש לתעשיית הנייר. מסיבי הקליפה מייצרים רשתות, תיקים, פרטי לבוש ומיתרים לכלי נגינה. העלים משמשים לטיפול בחום ובעיות עיכול, הפרות נאכלים על ידי פילים וקופי בבון. לכן גם יכונה "לחם הקופים". הגזע ספוגי ומכיל 40% מים המרווים את הפילים בתקופת היובש.
בפארק הולנד באילת ניטעו כמה עשרות עצי באובב, שקצב גידולם מהיר וגזעיהם רחבים במיוחד..

הרנוג השיטים הוא צמח טפיל ממשפחת הרנוגיים, הגדל על גבי עץ השיטה ועצים שכנים לה. זרעיו המופצים על ידי ציפורים, נובטים על גבי גזע העץ הפונדקאי, והנבט שולח שורש אל תוך הגזע של העץ, ויונק ממימיו. להבדיל מטפילים מושלמים, היונקים מזון מהפונדקאי, ההרנוג לוקח רק מים, ומייצר בעצמו את מזונו בתהליך הפוטוסינתזה. הפרח האדום מייצר צוף, המושך אליו חרקים וציפורים (בעיקר צופית). פירותיו הדביקים מאד נדבקים למקורי הציפורים, שכדי להפטר מהם מחככים מקורם בעצים סמוכים ובכך מפיצים את הזרעים. גדל לאורך הערבה ובקעת ים המלח. בן משפחתו, דבקון הזית, נטפל לעצי זית ושקד באזורי המרכז.

על הסוג אשל נמנים בארץ כ-15 מינים, שההבחנה ביניהם קשה. רובם של המינים ממוצא סהרו – ערבי והם מאכלסים אזורים חוליים, אפיקי נחלים או שטחי מלחה. המין הגדל בדרום הערבה הוא אשל היאור, העמיד לשטפונות ומתחדש בנקל. גדל גם במלחות. שורשי הצמח מעמיקים ומתפשטים למרחק רב. משני צדי העלה מצויות בלוטות מלח. תפקידן להרחיק כמויות גדולות של יוני נתרן וכלוריד מתוך העלים החוצה. הצטברות מלחים על פני שטחי העלים והרטבתם בלילות טלולים, גורמת לטפטוף טיפות מלח, ולהצטברות של מלחים על פני הקרקע המונעת מצמחים אחרים לגדול בסמוך. פרחי האשל קטנטנים, ורודים המופיעים באביב בשפע לא רגיל.

עץ-שיח טרופי הנפוץ בסוואנות של מזרח אפריקה, וגדל בארץ בנאות מדבר.
הפריחה ירקרקת והפירות כדוריים, אדמדמים ועסיסיים והם מאכל תאווה לציפורים.
קצות גבעוליו הסיביים משמשים לשבטי אפריקה כמברשות שינים.
אגדה בדואית מספרת, שמוחמד נטע את הצמח בכל מקום ששלח אליו את מאמיניו, למען תשמר בריאותם. בהודו נאכלים קצות הענפים והעלים כסלט חריף וזרעי הצמח משמשים תחליף לחרדל.

"עין הסרטן" הוא צמח רב שנתי תרבותי, שמקורו באפריקה הטרופית. הפירות הם תרמילים שהזרעים שבהם הם אדומים מבהיקים עם נקודה שחורה באחד הקצוות. יש להזהר שלא לאכול פרי זה. למרבה המזל אין הפרי מתעכל בקיבת בני אדם והסכנה העקרית היא מלעיסתו וגריסתו לפני הבליעה.

טוריים מדבריים הם צמח חד-שנתי ממשפחת המצליבים. צומח באזורי הנגב ודרום הערבה. הפרח סגול בעל ארבעה עלי כותרת. נובט אחרי הגשם או שטפון, ופורח בתוך שבועות ספורים, גם כשהצמח צימח 3-4 עלים. בן-משפחתו, טוריים זיפניים, הוא בעל פרח צהוב.

שיח ממשפחת הסולניים. שהוא לרוב יבש. אך בפריחתו מגלה פרח תכול, ופריו ענבה צהובה-כתומה. הצמח הצנוע הזה גדל בעיקר בערוצי נחלים במדבר או בערבה. צמח צנוע זה נזכר במקרא במשל יותם, שעל פיו הלכו הצמחים להמליך עליהם מלך, ומשסירבו רוב הצמחים – הזית התאנה והגפן - לכבוד, הסכים האטד, אך התנה את הסכמתו בקללה - אם ההצעה לא תצא לפועל, הוא יעניש את העצים על ידי אש שתצא ממנו ותשרוף את כל העצים. הנמשל - העצים הם אנשי שכם, והאטד הוא אבימלך, שביקש למלוך עליהם.

ענאי יהודה הוא צמח חד-שנתי מכוסה זיפים, ממשפחת הזיפניים שלו פרחים גדולים בצבע אדום הערוכים לאורך גבעול ארוך. הפרחים הופכים להיות כחולים לאחר התחלת הפריחה. שם הפרח - עכנאי - מבטא את דמיון הפרח לראש נחש (עכן). פורח בכל הארץ, כולל במדבר.

פרח כחול-סגול ממשפחת המורכבים (בעלי תפרחת המכילה פרחים רבים שלה צורת פרח) שרוב הפרחים שעל התפרחת הם לשוניים (הם מהווים את "עלי הכותרת" של התפרחת, ובכך משווים לה צורה של פרח בודד. שמו הלועזי - ציקוריה - מעלה בזכרונם של ותיקים את תחליפי הקפה שהיו נהוגים בארץ בעת המחסור בקפה בימיה הראשונים של המדינה. גדל במרכז הארץ ואזוריה ההרריים.

האלון המצוי הוא העץ הנפוץ ביותר בין עצי החורש הטבעי באיזור הים-תיכוני של ארץ ישראל. להבדיל מעצי אלון אחרים, הוא איננו עובר שלכת בחורף, ופירותיו, הנקראים בלוטים, נאכלים על ידי הצאן. הוא נמנה על משפחת האלונים שאליה משתייכים גם הערמונים שאינם גדלים בארץ. הפרחים ירקרקים וקטניים, מתוך הפרחים הנקביים צומח הבלוט, כשהוא מוקף בספלול דמוי ספל קטן עטוף בקשקשים-קוצניים.

סילון קוצני הוא בן-שיח מדברי ממשפחת המצליבים. כמשתמע משם המשפחה לפרח ארבעה עלי כותרת הערוכים כצלב. צבעם סגול בהיר. ענפיו הקצרים המחודדים בקצותיהם, נושאים עלים בעונת החורף, ובקיץ הם מתייבשים ומוחלפים בעלים זעירים והחודים הופכים לקוצים. הם . פשר שמו המתמיה: נא לזכור שהכינוי "מטוס סילון" הוא "צעיר". בעבר תרגמו הבוטנאים את שמו הלועזי והערבי "סילה" ל"סילון" על שום הפסוק "סילון ממאיר וקוץ מכאיב" (יחזקאל, כ"ח, 24) והשם השתרש

הכרמלית הנא, כשמו כן הוא. צמח עדין בעל פרחים קטנים ויפהפיים בצבע סגול לילכי. כיתר בני משפחת מצליבים לכרמלית ארבעה עלי כותרת, המסודרים כצלב מעוטר, המתרחב ונעשה מפורץ בקצות עלי הכותרת. גדל בכרמל ויתר אזורי ההר של הרי הגלבוע, הגליל והגולן.

איך נזהה את פרח נר הלילה החופי?ֿ

פרח צהוב זה הנמנה עם משפחה הקרויה בשמו, משפחת נר-הלילה, הוא מהגר, שהגיע לארץ לראשונה מאמריקה לפני כמאה שנה, נקלט והתפשט לאורך חוף הים-התיכון. פרחיו נפתחים בדרך כלל בשעות הערב, ונובלים למחרתו. בגינות התפשט לאחרונה מין נוסף של נר-לילה, שצבעו ורוד.

רותם המדבר הוא שיח הנפוץ באזורי המדבר ועל חולות החוף של ארץ ישראל. ניכר בגבעוליו שהם כמעט חסרי עלים בעונה היבשה, לחיסכון במים. על שמו נקראת תכונה זו רותמיות. פרחיו הלבנים עם עלי גביע סגולים.נמנה עם משפחת פרפרניים (לעלי הכותרת צורת פרפר). פורח בסוף החורף, לרוב בשפע רב של פרחים.

עוקץ העקרב המדברי הוא צמח קטן - בן-שיח - ממשפחת הזיפניים. כמרבית בני משפחתו הוא נושא שערות זיפניות. הפרחים קטנטנים, הערוכים לאורכו של גבעול כפוף כעוקץ העקרב (זהו מקור השם). סדר הפריחה של הפרחים על התפרחת המאורכת הוא מתחתיתה לכיוון הקצה. הפרח צהוב בהיפתחו, אך מלבין לאחר יום. גדל בערוצים יבשים של הערבה ואזור אילת. מיני עוקץ-עקרב נוספים מצויים גם באזורי הארץ האחרים: עוקץ-העקרב האירופי באזורי המרכז והצפון, עוקץ-העקרב הצהוב בצפון-מערב הנגב ועוד.

קרקש צהוב הוא שיח ממשפחת פרפרניים. ניכר בעליו המורכבים-מנוצים ופריחתו הצהובה. הפרי תרמיל תפוח וחלול בגוון חום-אדמדם אשר מתעופף ברוח ומפיץ את. גדל בעיקר בהר הנגב ובמרומי סיני. נזירי סיני מאמינים שהוא "מטה אהרון" הנזכר במקרא. בפארק הולנד באילת ניטעו כמה שיחי קרקש.

הגרויה השעירה הוא שיח טרופי ממשפחת הטליתיים אוהב חום שעליו מקומטים, נושאי קפלים ושעירים. צבע הפרח חום-ורדרד והפרי החום הכדורי שעיר . גדל במחשופי סלע בעמק ים המלח, ליד מצפה שלם, המקום היחיד בו נמצא בטבע בישראל. שיחים רבים בפארק הולנד, באילת.