דבורנית זו, אשר נראית דומה יותר לדבורה מאשר אחרות, נמנית על משפחת סחלביים, שמבנה הפרח שלהן מדמה צורת דבורה. לדמיון החיצוני הזה מתלווה גם ריח אופייני, המשמש פרומון (חומר כימי המשפיע על בעלי חיים), המושך אילו את זכרי הדבורה כדי "להזדווג" עם הפרח, תרמית ידועה לשמצה בעולם הטבע. זכר הדבורה נעמד על השפית הרחבה שדגם צבעוני "מצויר" על פניה, מכניס ראשו אל פנים הפרח ואגב כך נצמדים אל גבו האבקיות, חלק המכיל את גרגרי האבקה של הצמח. הזכר המרחף לעבר פרחים אחרים מאותו מין, מפרה את פרחיו.

את הצמח הזה נדיר לראות במצב של גדילה או פריחה, שכן עונת פריחתו קצרה והוא מתייבש במהירות ומת (!). לאחר התייבשו, נסגרים הגבעולים המתייבשים כאגרוף קצוץ, ומגינים על הזרעים המכונסים בהלקטיהם. רק בהגיע גשם המרטיב את הגבעולים היבשים, נפתחים הגבעולים וחושפים את הזרעים להרטבה על ידי הגשם. זרעים מעטים משתחררים ונובטים בסביבתו הקרובה של הצמח המת. בעונות הבאות ימשיכו להתפזר זרעי שושנת יריחו כל עוד ישארו על הצמח היבש. זהו מנגנון של "שעון גשם", שהנוצרים רואים בו סמל לתחייתו של ישו, ולכן נמכרים הצמחים היבשים בחנויות מזכרות. אין לבלבל בין הצמח לבין מחלת עור הנקראת בשם זה.

על הסוג אשל נמנים בארץ כ-15 מינים, שההבחנה ביניהם קשה. רובם של המינים ממוצא סהרו – ערבי והם מאכלסים אזורים חוליים, אפיקי נחלים או שטחי מלחה. המין הגדל בדרום הערבה הוא אשל היאור, העמיד לשטפונות ומתחדש בנקל. גדל גם במלחות. שורשי הצמח מעמיקים ומתפשטים למרחק רב. משני צדי העלה מצויות בלוטות מלח. תפקידן להרחיק כמויות גדולות של יוני נתרן וכלוריד מתוך העלים החוצה. הצטברות מלחים על פני שטחי העלים והרטבתם בלילות טלולים, גורמת לטפטוף טיפות מלח, ולהצטברות של מלחים על פני הקרקע המונעת מצמחים אחרים לגדול בסמוך. פרחי האשל קטנטנים, ורודים המופיעים באביב בשפע לא רגיל.

הרנוג השיטים הוא צמח טפיל ממשפחת הרנוגיים, הגדל על גבי עץ השיטה ועצים שכנים לה. זרעיו המופצים על ידי ציפורים, נובטים על גבי גזע העץ הפונדקאי, והנבט שולח שורש אל תוך הגזע של העץ, ויונק ממימיו. להבדיל מטפילים מושלמים, היונקים מזון מהפונדקאי, ההרנוג לוקח רק מים, ומייצר בעצמו את מזונו בתהליך הפוטוסינתזה. הפרח האדום מייצר צוף, המושך אליו חרקים וציפורים (בעיקר צופית). פירותיו הדביקים מאד נדבקים למקורי הציפורים, שכדי להפטר מהם מחככים מקורם בעצים סמוכים ובכך מפיצים את הזרעים. גדל לאורך הערבה ובקעת ים המלח. בן משפחתו, דבקון הזית, נטפל לעצי זית ושקד באזורי המרכז.

עץ הבאובב הוא סמלה של אפריקה. עצים אלה מאריכי ימים עד אלף שנים. כשהעץ בשלכת נראים ענפיו כמערכת שורשים המזדקרת מהקרקע. אגדה מספרת כי האל כעס על העץ, עקר אותו ושתל שוב כשראשו באדמה. באפריקה, בחודש אוקטובר פורח העץ בפרחים גדולים ולבנים שפורחים יממה. העץ משמש לתעשיית הנייר. מסיבי הקליפה מייצרים רשתות, תיקים, פרטי לבוש ומיתרים לכלי נגינה. העלים משמשים לטיפול בחום ובעיות עיכול, הפרות נאכלים על ידי פילים וקופי בבון. לכן גם יכונה "לחם הקופים". הגזע ספוגי ומכיל 40% מים המרווים את הפילים בתקופת היובש.
בפארק הולנד באילת ניטעו כמה עשרות עצי באובב, שקצב גידולם מהיר וגזעיהם רחבים במיוחד..

כוכב ננסי הוא צמח חד-שנתי צהוב קטנטן ממשפחת המורכבים (בעלי תפרחת המכילה פרחים רבים שלה צורת פרח) הגדל בנחלים יבשים במדבר. נובט אחרי הגשמים, מצמיח כמה עלים מאורכים, ועד מהרה פורח, ואחרי הפריחה, נוטים עלי המעטפה להסגר והצמח מתייבש ושומר על הזרעים עד לבוא הגשם. הרטיבות מפשקת את המעטפת ומשחררת את הזרעים (הבוטנאים מכנים תכונה זו "שעון גשם"). לרוב מוצאים אותו בצורתו היבשה, ואפשר להרטיבו שוב ושוב (הנוצרים רואים בפרח היבש סמליות לתחייתו של ישו הנוצרי). גדל בנגב הדרומי ולאורך הערבה. (ראה גם כוכב ריחני ודומיו).

העץ הוא ממשפחת מורינגיים. בעל מספר גזעים המתנשא לגובה של עד 8 מטרים. קליפת לבנה בבסיס הגזע (ומכאן שם הצמח בערבית אלבן - הלבן)., וכהה בחלקו העליון. פרחי המורינגה ורודים וגדולים ובכך שונים משאר פרחי העצים הגדלים במדבר. הפרי – תרמיל מוארך, הנושא זרעים גדולים וקשים. הענפים הצעירים משתלשלים כלפי מטה, הם ירוקים ונושאים בעיקר תפקיד ההטמעה. בשנה גשומה צומחים באביב עלים מורכבים אשר עלעליהם נושרים ואת תפקיד ההטמעה ממלאות הפטוטרות, הדומות לענפי רותם, מכאן שם המין – מורינגה רתמית.

איך נזהה את פרח נר הלילה החופי?ֿ

פרח צהוב זה הנמנה עם משפחה הקרויה בשמו, משפחת נר-הלילה, הוא מהגר, שהגיע לארץ לראשונה מאמריקה לפני כמאה שנה, נקלט והתפשט לאורך חוף הים-התיכון. פרחיו נפתחים בדרך כלל בשעות הערב, ונובלים למחרתו. בגינות התפשט לאחרונה מין נוסף של נר-לילה, שצבעו ורוד.

אבטיח, אך בהחלט לא אכיל. צמח שרוע ממשפחת דלועיים, הגדל בנגב, מחולות החוף ועד לאילת. צבעי הפרח אינם הבולט בתכונותיו. הפרי, הגדל עד לגודל של כ- 10 ס"מ, הוא חריף ומשמש כתרופה משלשלת (מוכר כ"חנטל" בימי הישוב הישן). רעילותו שימשה נושא לסיפור תנכ"י("פקועות השדה", מלכים ב' פרק ד'). בהתייבש הפרי מקשקשים בו הזרעים וניתן להשתמש בו ככלי "מוסיקלי".

יחנוק המדבר הוא צמח מדברי טפיל, הניכר בהעדר מוחלט של עלים ירוקים. שורשיו נטפלים לשורשי צמחים אחרים, מה0ם הוא יונק את מזונו. הפריחה היא תפרחת צפופה של פרחים צהובים, דמויי-לוע-ארי. קרוביו הם העלקת, הגדלה באזורי המרכז, ויחנוק המלחות, שגוון פרחיהם נוטה לסגול.

זוגן השיח הוא שיח קטן בדרך כלל, בעל פרחים בצבע לבן, ממשפחה ייחודית, משפחת זוגניים. גדל במדבריות הצחיחים של הר הנגב ודרום הנגב. סימן בולט לו - העלה בעל צורת גליל, המסתעף לזוג עלעלים, הנושרים בסוף העונה הקרירה, ואז מתייבש השיח לעתים ושורד תקופות ארוכות. במקום אחד, במישר סעיפים שליד אילת, מצויים "עצי" זוגן שגילם מגיע למאות שנים.

לועית קטנה הוא צמח ממשפחת הלועניתיים, אשר כותרתו בצורת לוע סגור, שמוגן בפני יובש ו"גניבת" צוף על ידי חרקים שאינם מסוגלים לגמול לפרח בהאבקה. הצמח גדל במרכז הארץ. הפרח ורוד עם כתמים בצבע אדום, שנועדו למשוך את החרקים הרצויים לו.

החמציץ הנטוי הוא מהפרחים הגדלים במרכז הארץ, לרוב בשדות ובצידי דרכים לחים בעונת הגשמים. הפרח צהוב בעל חמישה עלי כותרת, ועלים תלתניים (מורכבים משלושה עלעלים היוצאים מנקודה אחת). העלים והגבעולים מכילים חומצה חומעתית, שטעמה חמצמץ. תפקידו למנוע מאוכלי צמחים לאוכלו.

פרח חד-שנתי בולט הנפוץ באזורי המרכז וצפון הארץ, למשפחת שפתניים. ניכר בפרחים הקטנים-יחסית, אך "דגל" סגול, העשוי מקבוצת עלים צבעונית, הניצב בראש גבעול הפרחים, ותפקידו להבליט את הפריחה אל מול החרקים המאביקים. פורח באביב.

הגרויה השעירה הוא שיח טרופי ממשפחת הטליתיים אוהב חום שעליו מקומטים, נושאי קפלים ושעירים. צבע הפרח חום-ורדרד והפרי החום הכדורי שעיר . גדל במחשופי סלע בעמק ים המלח, ליד מצפה שלם, המקום היחיד בו נמצא בטבע בישראל. שיחים רבים בפארק הולנד, באילת.

ערף המדבר הוא עץ ירוק עד ממשפחת זיפניים. עליו גדולים ורחבים ודמויי ביצה. הפרח לבנבן והפרי כתום – אדמדם ודביק. טעמו מתקתק. בעבר נהגו להכין מהפרי דבק שנמרח על מקלות כדי לצוד ציפורים קטנות שהתיישבו עליהם. הערף גדל באזורים הטרופיים של אפריקה ודרום מערב אסיה. בארץ גדל בבקעת ים המלח.

הדבורניות, כמשתמע משמן, הם פרחים ממשפחת סחלביים, שמבנה הפרח שלהן מדמה צורת דבורה. לדמיון החיצוני הזה מתלווה גם ריח אופייני, המשמש פרומון (חומר כימי המשפיע על בעלי חיים), המושך אילו את זכרי הדבורה כדי "להזדווג" עם הפרח, תרמית ידועה לשמצה בעולם הטבע. זכר הדבורה נעמד על השפית הרחבה ומכוסת לבד דמוי קטיפה, מכניס ראשו אל פנים הפרח ואגב כך נצמדים אל גבו האבקיות, חלק המכיל את גרגרי האבקה של הצמח. הזכר המרחף לעבר פרחים אחרים מאותו מין, מפרה את פרחיו.

לוע-הארי הוא פרח ממשפחת הלועניתיים, שפרחיו מותאמים להאבקה על ידי חרקים מבקשי צוף, הנאלצים לפתוח את פתח הכותרת הסגור בכובד משקלם, כדי למצוץ את הצוף ואגב כך להעביר את האבקה לצמח אחר. צבע הפרח ורוד, הוא פורח בגליל ובהרי יהודה בסוף החורף.
פרח זה הוא אבי לוע הארי התרבותי, שפותח בשלל צבעים.

חבצלת החוף הוא צמח ממשפחת הנרקיסים. בעל פרחים לבנים מרשימים, הפורח בקיץ ובסתיו על גבעות הכורכר והחול שאינו נודד בקרבת החוף הים-תיכוני. עליו מוארכים, דמויי סרגל, המסתלסלים לפעמים. הפרחים הגדולים, דמויי פעמון, נפתחים לפנות ערב ונובלים למחרת. הצמח נמצא בסכנת הכחדה, ואין לקטוף את הפרחים. בנגב גדלה חבצלת הנגב, הקטנה יותר.

ענאי יהודה הוא צמח חד-שנתי מכוסה זיפים, ממשפחת הזיפניים שלו פרחים גדולים בצבע אדום הערוכים לאורך גבעול ארוך. הפרחים הופכים להיות כחולים לאחר התחלת הפריחה. שם הפרח - עכנאי - מבטא את דמיון הפרח לראש נחש (עכן). פורח בכל הארץ, כולל במדבר.

רותם המדבר הוא שיח הנפוץ באזורי המדבר ועל חולות החוף של ארץ ישראל. ניכר בגבעוליו שהם כמעט חסרי עלים בעונה היבשה, לחיסכון במים. על שמו נקראת תכונה זו רותמיות. פרחיו הלבנים עם עלי גביע סגולים.נמנה עם משפחת פרפרניים (לעלי הכותרת צורת פרפר). פורח בסוף החורף, לרוב בשפע רב של פרחים.