הרנוג השיטים הוא צמח טפיל ממשפחת הרנוגיים, הגדל על גבי עץ השיטה ועצים שכנים לה. זרעיו המופצים על ידי ציפורים, נובטים על גבי גזע העץ הפונדקאי, והנבט שולח שורש אל תוך הגזע של העץ, ויונק ממימיו. להבדיל מטפילים מושלמים, היונקים מזון מהפונדקאי, ההרנוג לוקח רק מים, ומייצר בעצמו את מזונו בתהליך הפוטוסינתזה. הפרח האדום מייצר צוף, המושך אליו חרקים וציפורים (בעיקר צופית). פירותיו הדביקים מאד נדבקים למקורי הציפורים, שכדי להפטר מהם מחככים מקורם בעצים סמוכים ובכך מפיצים את הזרעים. גדל לאורך הערבה ובקעת ים המלח. בן משפחתו, דבקון הזית, נטפל לעצי זית ושקד באזורי המרכז.

כוכב ננסי הוא צמח חד-שנתי צהוב קטנטן ממשפחת המורכבים (בעלי תפרחת המכילה פרחים רבים שלה צורת פרח) הגדל בנחלים יבשים במדבר. נובט אחרי הגשמים, מצמיח כמה עלים מאורכים, ועד מהרה פורח, ואחרי הפריחה, נוטים עלי המעטפה להסגר והצמח מתייבש ושומר על הזרעים עד לבוא הגשם. הרטיבות מפשקת את המעטפת ומשחררת את הזרעים (הבוטנאים מכנים תכונה זו "שעון גשם"). לרוב מוצאים אותו בצורתו היבשה, ואפשר להרטיבו שוב ושוב (הנוצרים רואים בפרח היבש סמליות לתחייתו של ישו הנוצרי). גדל בנגב הדרומי ולאורך הערבה. (ראה גם כוכב ריחני ודומיו).

סביון הוא צמח חד-שנתי הנמנה על משפחת המורכבים (בעלי תפרחת המכילה פרחים רבים שלה צורת פרח). המין המצולם כאן הוא סביון הערבות הנפוץ באזור הערבה ודרום הארץ, בעיקר אחרי שיטפונות החורף. כסביונים אחרים, זרעיו מצויידים בציצת שיער לבנה (מכאן השם "סביון") היוצרת מעין סוכך, המאפשר לזרע לרחף ברוח להגיע למרחק ניכר מצמח האם, ולנבוט שם. במשפחה גם גם הסביון האביבי.

נזמית לופתת הוא פרח ממשפחת שפתניים. הפרחים הבודדים בצבע סגול, הם דמויי גביע צר, הפתוח כלפי מעלה. עלי הצמח לופתים את הגבעול הראשי, מכאן שם המין. תכונה מעניינת בפרחים אלה היא העובדה שחלק מהם לא נפתחים, ונעשית בהם הפרייה עצמית - כלומר אבקתם מאביקה את העלי של אותו פרח. תכונה זו קרויה האבקה עצמית חבויה, המותאמת לתנאי אקלים לח.

עירית צרת-עלים הוא צמח ממשפחת השושניים, הפורח לאחר שטפונות בערבה, בנגב ומדבר יהודה. הפרחים הלבנים, בגוון הקרם, עם עורק כהה בכל אחד מששת עלי הכותרת, נישאים על גבעולים ארוכים. הצמח קטן בהרבה מהעירית הגדולה, ואינו רב-שנתי. הערה: העירית התרבותית היא צמח תבלין דמוי-בצל הגינה, שמוצאו באירופה.

משפחת הקוציציים הם צמחים שכשמם כן הוא, עוטרי קוצים חדים. בין הקוצים של הריסן מתחבאים פרחים כחולים או תכולים, שמופיעים למשך זמן קצר לאחר שטפון במדבר. הפירות והזרעים של הריסן מהווים "שעון גשם", הם נסגרים וממתינים לגשם שירטיב את הפרי. הרטבה רצינית גורם לפתיחת הלקטי הפירות, ושרבוב הזרע על גבי שערות, להבטיח שיורטב, אך לא ישקע במים. יש לזכור שכל זה קורה אחרי שהצמח כבר התייבש. מנגנונים אלה ייחודיים לכמה צמחי מדבר קיצוני. בערבה ודרום הנגב.

טופח הוא צמח חד-שנתי הנמנה עם משפחת פרפרניים (לעלי הכותרת צורת פרפר). נפוץ בכל האזורים של צפון הארץ ומרכזה. ניכר בעלים המורכבים מעלעלים, ונושאים קנוקנות, הנאחזות בענפים. טופח ירושלים הוא בעל פרח כתום או צהוב פורח באביב. צילם: יוסי אלייני.

מקור-חסידה שעיר הוא צמח מדברי, על קרקע לס ומסלע גירני, בנגב. מקור שמו הוא הפרי המאורך כמקור של חסידה, המתפקר לחמש פרודות. כל פרודה נושאת זרע מחודד וחוט מאורך, המסתלסל בהתייבשו, כך שכל היחידה הזאת מהווה מקדח הקודח בקרקע ומבריג את הזרע אל תוכה. צבע הפרח אופייני.

פורסקליאה שבירה הוא פרח קטן, ממשפחת סרפדיים. עליו בחלקם העליון נושאים זיפים צמירים, הנאחזים בבגד (הילדים קוטפים את העלים ומדביקים להם "דרגות" מעלי הפורסקליאה) . הצמח נקרא על שמו של פר פורסקל חוקר טבע במאה ה- 18 אשר מחקריו שנעשו תוך הקרבת חייו בתנאי המדבר הקשים, שלחוף ים סוף. הפרח ירוק, לא ניכר. צמח מדברי העושה זרעים לרוב, הנובט בעקבות הגשם, או בכל מקום בו מים מרטיבים את הקרקע. נפוץ גם בפארק הולנד, באילת.

איך נזהה את פרח נר הלילה החופי?ֿ

פרח צהוב זה הנמנה עם משפחה הקרויה בשמו, משפחת נר-הלילה, הוא מהגר, שהגיע לארץ לראשונה מאמריקה לפני כמאה שנה, נקלט והתפשט לאורך חוף הים-התיכון. פרחיו נפתחים בדרך כלל בשעות הערב, ונובלים למחרתו. בגינות התפשט לאחרונה מין נוסף של נר-לילה, שצבעו ורוד.

המלוח הספוגי הוא צמח חד-שנתי נמוך-שרוע ממשפחת סלקיים. פרחיו ירוקים וחסרי ייחוד, אך הפירות הנמצאים בתוך שלפוחית כדורית ירוקה וספוגית, מבליטים אותו בין הצמחים הגדלים בשולי דרכים בנגב. לפי המומחים זהו צמח פולש שמקורו באוסטרליה, והובא לארץ כדי לשמש צמח מתאים לרעיית צאן ובקר.

אירוס הגלבוע הוא צמח ממשפחת האירוסיים, רב-שנתיים, שלהם פרח גדול ומפואר, המהווה סמל לשמירת הטבע בארץ. אירוס הגלבוע מצוי בעיקר במורדות הרי הגלבוע. מינים מפוארים נוספים מצויים בגליל העליון (אירוס הדור), אירוס שחום (הר חברון), אירוס נצרתי, אירוס הנגב ועוד. צבעו ככלחל-סגול. פורח מראשית פברואר ומהווה מוקד ביקור של מאות מטיילים. זקוק באופן נואש להגנה מפני נזקי הפיתוח. צילם: יוסי אלייני.

ראו, צלמו ואל תיגעו.

צמח בעל עלים ארוכים, לעתים מסולסלים בשוליהם, הפורח בפריחה מרהיבה של צמחים דמויי פעמון זקוף, שצבעו אדום עז. בן משפחת השושניים. בארץ כמה מיני צבעוני, שרובם אדומי פרחים, אך צבעוני ההרים הוא בגדול והמרהיב ביניהם. מינים וזנים תרבותיים ידועים בשמם "טוליפ".

שמו הוא אחת ממעוררי האסוסיאציה: (צלף מצרי, עכנאי שרוע, זיזיים חשופים, שכרון סיני ועוד). למעשה זהו פרח הנחבא אל הכלים במדרונות לחים בכרמל ובגליל. הפרח הכחול-לבלבן מציץ מתוך עלי גביע מכוסי זיפים - סימן מובהק לבני משפחת הזיפניים.

חרצית עטורה הוא פרח ממשפחת המורכבים (שבהם כל "פרח" הוא בעצם קרקפת מורכבת מעשרות פרחים מסודרים). אחד הנפוצים ביותר בין פרחי האביב המוקדם. עלי הכותרת שבהקף צהובים בגוון החלמון, וכל הצמח מזכיר חמניה זוטא. הפרחים שבמרכז נפתחים במעגלים. פורח בין מרץ-יוני, וצובע את נופי השדות והגבעות בצהוב. צורת פריחה דומה יש למינים רבים נוספים (ראה תגיות).

לוע-הארי הוא פרח ממשפחת הלועניתיים, שפרחיו מותאמים להאבקה על ידי חרקים מבקשי צוף, הנאלצים לפתוח את פתח הכותרת הסגור בכובד משקלם, כדי למצוץ את הצוף ואגב כך להעביר את האבקה לצמח אחר. צבע הפרח ורוד, הוא פורח בגליל ובהרי יהודה בסוף החורף.
פרח זה הוא אבי לוע הארי התרבותי, שפותח בשלל צבעים.

ענאי יהודה הוא צמח חד-שנתי מכוסה זיפים, ממשפחת הזיפניים שלו פרחים גדולים בצבע אדום הערוכים לאורך גבעול ארוך. הפרחים הופכים להיות כחולים לאחר התחלת הפריחה. שם הפרח - עכנאי - מבטא את דמיון הפרח לראש נחש (עכן). פורח בכל הארץ, כולל במדבר.

לועית קטנה הוא צמח ממשפחת הלועניתיים, אשר כותרתו בצורת לוע סגור, שמוגן בפני יובש ו"גניבת" צוף על ידי חרקים שאינם מסוגלים לגמול לפרח בהאבקה. הצמח גדל במרכז הארץ. הפרח ורוד עם כתמים בצבע אדום, שנועדו למשוך את החרקים הרצויים לו.

תורמוס זה קטן ובהיר מתורמוס ההרים. כמותו הוא צמח חד-שנתי הנפוץ בשפלת החוף ומרכז הארץ. ניכר בעלים כפניים צרים, בעלי חמשה עלעלים, ופרח כחול בהיר נוטה לסגול.תורמוס צר העלים נמנה עם משפחת פרפרניים (לעלי הכותרת צורת פרפר) והוא פורח בסוף החורף.

הפשתנית הססגונית פרח קטן ממשפחת הלועניתיים, שפרחיו מותאמים להאבקה על ידי חרקים מבקשי צוף, הנאלצים לפתוח את פתח הכותרת הסגור בכובד משקלם, כדי למצוץ את הצוף האגור בדורבן, צינור אטום מתחת לפרח. צבע הפרח צהוב עם כתמי כתום (מופע צהוב) או סגול עם כתמי כתום (מופע סגול). הוא פורח בנגב בצהוב ובבקעת ים המלח שם נפוץ המופע הסגול.

חיננית הבתה הוא פרח ממשפחת המורכבים (שבהם כל "פרח" הוא בעצם קרקפת מורכבת מעשרות פרחים מסודרים). שצבעיו מיוחדים: עלי הכותרת של הפרחים הלשוניים (בהיקף הקרקפת) הם לבנים בגוון ורוד, ואילו הצינוריים (במרכז הקרקפת) הם צהובים-כתומים. פרח יפהפה, המצדיק את שמו. ברוב חלקי הארץ הלא-מדבריים.