הנה כמה אטרקציות חינמיות באילת:

1.מצפה הפלמינגו - מצפור הנמצא ליד בריכות המלח הצפוניות (ממזרח לכביש הערבה). ניתן להשקיף ממצפור זה על עופות מים רבים כגון שחפים,אנפות, לבניות ועו וכמובן להקה מקסימה וגדולה של פלמינגו. מומלץ להגיע בשעות אחרה"צ בחודשים אוקטובר עד דצמבר.

2. חוות הגמלים - נמצאת בכניסה לשמורת הרי אילת. בשמורה נאקות וחמורים וניתן לרכב עליהם או לטייל בכרכרה הרתומה לחמור. הכניסה בחינם, הרכיבה בתשלום. פתוח כל השבוע חוץ מיום ראשון.

3. הווילא'ז - חוף אלמוג המקסים, נמצא בפינה יפיפיה של ים סוף עם מזנון ומסעדה צמודה. השהייה בחוף מרגישה כמו חוף פרטי הרחק מההמון הרב.

עוזניית הנגב שייכת למשפחת ניציים, תת-משפחת הנשרים. בניגוד לעיט (שיש המכנים אותו נשר), הוא אוכל פגרים, הגדול בעופות המעופפים בארץ (מוטת כנפיים עד 290 ס"מ). תפוצתו באפריקה, ובארץ היה עד שנות השמונים תת-מין ייחודי, שנעלם כליל מהטבע. יש כוונה להחזירו לטבע מאוכלוסיות הגדלות בגן הזואולוגי בתל-אביב.

סלעית שחורת בטן, כסלעית לבנת-הכנף, אף היא שוכנת מדבר. נמנית על משפחת הקיכליים. סימנה: כנפיים ובטן שחורות, לבן הוא בעיקר הזנב, שאף הוא שחור המרכזו, כסימן איתות לבני מינה. יציבה, כלומר אינה נודדת ככמה מיני סלעית אחרים, אלא חיה לאורך כל השנה בנגב הדרומי. בהר הנגב היא מוחלפת על ידי סלעית לבנת-כנף. היא נוטה להתקרב לבני אדם, לצוד חרקים ולאכול שיירי מזון בחניונים.

סלעית לבנת-כנף היא מהיפות בציפורי המדבר. נמנית על משפחת הקיכליים. סימנה: כנפיים שחורות על רקע של בטן לבנה. כתם לבן מופיע על הכנף בתעופה. יציבה, כלומר אינה נודדת ככמה מיני סלעית אחרים, אלא חיה לאורך כל השנה בנגב המרכזי והדרומי. באזור אילת היא מוחלפת על ידי סלעית שחורת-בטן. צבעיה מהווים ניגוד לחדגוניות נוף המדבר.

יש להקדים ולומר כי השם בולבול הוא ערבי, והוא המקביל המזרחי לזמיר, וניתן לציפור זו בשל המורכבות הקולית של שירתה המחקה ציוץ של ציפורים אחרות. הבולבול הוא ציפור טרופית, שתפוצתה מדרום אפריקה ועד לדרום תורכיה. הצבע האפור של הגוף והכנפיים מגוון על ידי כתם צהוב באזור התת-שת. יציב בארץ ודוגר בישובי אדם. בארצות ערב נכלאים הבולבולים בכלובים ונמכרים לכל המרבה במחיר.

התמירון הוא עוף גדות מסידרת חופמאים, הניכר ברגליו הארוכות, כקביים. בזכותם הוא ניצב במים עמוקים יותר מיתר בני משפחתו. צבעו שחור-לבן, ובעת מעוף בולטים רגליו האדומות. מוצאים אותו בבריכות, גדות נחלים ושדות לחים. את הקנים התמירונים בונים בתוך בריכות, על מצבורי עשבים שהם אוספים.

החופמי הוא עוף גדות קטן מסידרת חופמאים. ניכר בגוף רחב ורגליו הקצרות ודגם הצבעים היחודי: בטן לבנה, גב וכנפיים אפורות, "סינר" שחור ופס שחור בצווארו. ניזון מחרקים שהוא טורף בגדת מקווי מים וחופים. ציפור נודדת, החולפת בארץ ולעתים חורפת בה עד לבוא האביב.

המיינה המצויה היא ציפור ממשפחת הזרזירים, הידועה גם בשם מאינה הודית. הופיעה לראשונה בישראל בעשור האחרון בפארק הירקון בתל-אביב. מאז מתפשטת לאזורים רבים במרכז הארץ. זוללת מכל הבא לפה - פירות, טרף חרקים ואף עופות קטנים, כמו גוזלים של עופות אחרים. ציוצה חזק ונוכחותה בולטת. קיימת סברה שהיא דוחקת ציפורים אחרות ותופסת את מקומן.

הזמיר כחול-החזה הוא אחת הציפורים היפות המזדמנות בארץ בעונת הנדידה. היא קטנה, בגודל של דרור, זנבה הקצר, וסימנה הבולט הוא "סינור" בצבע כחול על החזה. נמנית על משפחת הקיכליים. חולפת בשמי הארץ ורואים אוותה בגנים ובחצרות הבתים. את שירתה היא שומרת לעונת הקינון, בצפון אירופה.

החנקנים הם ציפורי-שיר, ממשפחת החנקניים. להם מנהג מגונה. הם תוקפים לטאות וחרדונים, ושופדים אותם על קוצים או גדרות תייל, שמהם הן מורידים נתחים בעת הצורך. החנקן אדום-הגב, אינו הנפוץ בכולם. הוא צבעוני, וניכר בצבע האפור של הראש, והחום-אדמדם של גבו. ציפור נודדות החולפת בארץ, ונראית לאורך בקעת הערבה והירדן.

ציפור זו מקורבת מאד לסלעיות. נמנית על משפחת הקיכליים. סימנה: גוף אפור אחיד, אך זנב שחור מובהק. בעת שהיא נוחתת ממעופה, או מתגלה היא פורשת את זנבה ושומטת כנפיה, במעין איתות והצהרת בעלות על נחלתה, כנגד בני מינה. יציבה, כלומר אינה נודדת אלא חיה בקביעות בצל עצי שיטה בערבה, בנגב המרכזי והדרומי ואף בבקעת הירדן.

הסלעית האירופית היא שונה למדי מהסלעיות היציבות בארץ, בהיותה נודדת, החולפת בשדות הארץ בעונות הנדידה. נמנית על משפחת קיכליים. צבעיה: בטן בהירה, לבן-קרם וגב אפור, אך בולטים במיוחד ה"רסן" השחור על העין, והזנב הלבן שכתם שחור בצורת קמץ בקצהו.

ציפור מדברית יציבה ממשפחת פסיוניים. עוף קרקע אוכל זרעים, הנע בדרך כלל בהליכה. תעופתו כבדה ורועשת, רק לצורכי בריחה. נבדל מקרובת משפחתו החוגלה, הנפוצה בחבלים הצפוניים יותר של הארץ בחדגוניות צבעיה. הזכר יותר צבעוני מהנקבה. בולטים קרום האוזן הלבן ונוצות ורודות בכנף. מהביצים המוטלות בקן על הקרקע בוקעים אפרוחים, ההולכים מיד בעקבות האם.

האגמיה דומה במקצת לברווז, אף שהיא נמנית על קבוצת ציפורים שונה לחלוטין, דמויי עגור ומשפחת רליתיים. האגמיה איננה עוף של חוף ים, אלא של בריכות ואגמי מים מתוקים בלבד. סימן בולט הוא צבע הגוף השחור, והכתם הלבן שעל המצח, מעל המקור. ציפור נודדת, החולפת ושוהה בעונת הקיץ בכל חלקי הארץ.

ציפור שיר (סיווג הכולל את כל הציפורים הקטנות המשמיעות קולן להכרזה טריטוריאלית) קטנה, שהולכת ונעלמת מנופינו. זוהי ציפור יפהפיה, הניכרת בכתם האדום שעל צידי ראשה, המשלים פסיפס צבעים של צהוב, חום, שחור ולבן. נמנית על שפחת הפרושיים, שרובם אוכלי זרעים, ומתמחה בזרעי המורכבים הקוצניים (ברקן, גדילן וכו'). בשל יופיה נהגו הערבים לצוד אותה ולכלוא אותה בכלובים למכירה. כיום אסור המנהג הזה, אך התחרות עם עופות אחרים - עורבים, בולבולים וכו' - גרמה לצמצום במספר החוחיות.

החנקנים הם ציפורי-שיר, ממשפחת החנקניים. החנקן הגדול הוא הטיפוסי ביניהם. הוא תוקף לטאות וחרדונים, ושופדם על קוצים או גדרות תייל, המשמים לו מזווה. ניכר בצבעו האפור-לבן עם כתמים שחורים. ציפור יציבה הנראית בכל חלקי הארץ בשדות וחורשים.

הבז השחור הוא דורס (שם כללי לעופות טורפים) יציב בעמק הערבה ובהר הנגב. נמנה עם משפחת הבזיים. ניכרים בצבעו השחור, במקורו הכפוף, ורגליהם מהמצויידות בצפרניים חדות (טופרים). הוא קטן וזריז, וניזון מטריפת ציפורים קטנות החולפות בארץ בעונות הנדידה החולף בשמי הארץ בעונות הנדידה (מרץ-מאי, וספטמבר-נובמבר).

כחול החזה היא ציפור שיר (סיווג הכולל את כל הציפורים הקטנות המשמיעות קולן להכרזה טריטוריאלית) ממשפחת הקיכליים. מגיעה לארץ בעיקר בעונות הנדידה ורואים אותה בחצרות הבתים. הזכר מקושט בסינר כחול, שכתם אדום או לבן במרכזו.

למשיכת הציפורים עלינו לספק להם קערית רחצה רדודה ומזון הכולל פירות גרעינים פרורי לחם וכדומה.

מסתבר שבחודשים מרץ עד מאי תוכלו ליהנות מתצפיות יפהפיות בציפורים הנודדות החולפות באילת ועוצרות בה למנוחה.

עיט הערבות הוא דורס (שם כללי לעופות טורפים) החולף בשמי הארץ בעונות הנדידה (מרץ-מאי, וספטמבר-נובמבר). נמנה עם משפחת הניציים. ניכרים במקור הכפוף, ורגליהם מהמצויידות בצפרניים חדות (טופרים). מוטת כנפיו מגיעה ליותר מ-2 מטר.